|
|
קורבן עולה / שיר מאת: אהובה קליין ©
הוא חטא במחשבות
קשות , נטולי רגשות
דחפוהו היישר למעמקים
כשל במלכודת חטאים.
חש חרטה במעשים
משתוקק ליישר הדורים
איש עני ודל
בידו יונים בסל.
אותם לכהן יגיש
יראה ופחד ירגיש
פותח דף חדש
מתעלה בליבו כמקדש
הערה: השיר בהשראת פרשת ויקרא[חומש ויקרא]
פרשת ויקרא: מה תכלית הקורבנות?
מאמר: מאת: אהובה קליין.
פרשת ויקרא פותחת במילים: "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד: לאמור: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם" [ויקרא א, א-ב]
השאלות הן:
א] מדוע לא נאמר: "וידבר ה' אל משה"?
ב] מה תכלית הקורבנות?
תשובות
"ויקרא אל משה"
מובא במדרש : כי ישנו קשר בין פרשת פקודי – האחרונה בחומש שמות לבין פרשת ויקרא שהיא הראשונה בחומש ויקרא: הרי נאמר בפרשת פקודי: "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד" [שמות מ, ל"ה] כלומר- משה לא יכול היה לגשת אל המשכן- כאשר השכינה הייתה באוהל מועד- והענן היה מכסה את המשכן- על כן, מתי בכל זאת ,היה יכול משה לבוא לשם?
התשובה היא: כאשר ה' קרא למשה, רק אז יכול היה לגשת לשם וזאת כדי לעודד את משה להמשיך במילוי תפקידו כמי שמקבל את תורת אלוקים לעם ישראל.
האדמו"ר רבי שמחה בונים מפשיסחה סובר :כי בפתיחה מיוחדת זו של הפרשה, נרמז כי משה היה עניו מאד והדבר מתבטא באות א' הקטנה במילה: "ויקרא"
למרות שהקב"ה קרא לו, משה לא התגאה בכך, אלא נשאר צנוע ובעל ענווה.
משל למה הדבר דומה : לאדם העולה לפסגת ההר וכאשר הוא למעלה, הוא עלול לחשוב שהוא אדם רם ונישא בהשוואה לכל המתגוררים למטה, אבל אם הוא חכם. הוא מבין כי כל מה שנשקף לנגד עיניו באופן כה קטן - נובע מעצם עלייתו לראש ההר.
כך משה – למרות שזכה להתרוממות רוחנית כה גבוהה- הוא לא התגאה בעצמו אלא, נשאר צנוע.
רש"י מביא שני פירושים:
פירוש א] כל זמן שהיה הענן מעל המשכן ,משה לא יכול היה לבוא לשם, אלא רק כאשר נסתלק הענן מהמקום, משה היה בא אל המשכן, מלמד שהקול נפסק ולא היה יוצא מחוץ לאוהל, אך אם משה כבר היה בתוך האהל, מדוע היה צורך לקרוא לו?
אלא שקריאה זו אין מטרתה לקרוא למשה לבוא בדומה לאדם הקורא לחברו כאשר הוא רחוק ממנו. אלא היא משום לשון חיבה. זוהי שפה שמלאכי השרת משתמשים בה. שכתוב: "וקרא זה אל זה.." כשם שאצל המלאכים אין מושג של רחוק וקרוב הקריאה היא לשון שמקדימה את האמירה: "וקרא זה אל זה ואמר: קדוש, קדוש.."
לעומת זאת, לנביאי אומות העולם, ה' נגלה אליהם בלשון טומאה, או לשון עראי, דוגמא לכך אנו מוצאים אצל בלעם, שנאמר: "ויקר אלוקים אל בלעם" [במדבר כ"ג, ד] לשון מקרה או קרי.
פירוש ב] נושא הקריאה אינו ה', אלא עצם הקול עצמו, כאילו נכתב: "ויקרא קול אל משה" כמו שנאמר אצל ישעיהו: "קול קורא במדבר" [ישעיהו מ', ג] או "וינועו אמות הספים מקול קורא" [שם ו, ד'] לפני דיבור מיוחד ולפני אמירה ,או ציווי הייתה קריאה וההפסקות היו- משמשות פנאי למשה להתבונן בין עניין לעניין, או בין פרשה לפרשה, על כך אומרים חז"ל: כי להפסקות אלו הייתה מטרה: שאין אדם צריך לסמוך על חריפות שיכלו ועל מוחו הצלול ואל יחשוב כי תמיד הוא מסוגל לתפוס דברים באופן זריז ובקלילות ללא מאמץ, מפני שדווקא במקרים של פזיזות ישנן תקלות ושגיאות הנובעות מתוך פזיזות יתרה ,לכן מרעיון ההפסקות אצל משה ניתן ללמוד שיש לעשות רווח בין פרשה לפרשה וגם בין עניין לעניין. ההפסקות נותנות זמן לחשוב על הדברים לעומק.
תכלית הקורבנות.
ראיתי בספר: "אלה הדברים "על התורה: מאת הרב אליהו שלזינגר שליט"א: הרמב"ם בספר נבוכים [ח"ג פמ"ו] מפרש את הטעם להבאת הקורבנות לה' :"כי בעבור שהמצרים והכשדים אשר ישראל היו גרים ותושבים בארצם , היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עבדו למזל ולטלה, והכשדים – לשדים הנראים להם כשעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר בגלל שעובדים אותם, ולכן ציווה לשחוט הבקר והצאן לה' הנכבד, כדי שיוודע שהדבר שהיו חושבים שהוא תכלית העבודה, הוא אשר יקריבו לה', כי כן יתרפאו האומנות הרעות שהם מדווי נפש, כי כל מדווה וכל חולי לא יתרפאו כי אם בהפכן"
במילים אחרות: הרמב"ם אומר שמטרת הקרבת הקורבנות היא באה לשלול את מעשה המצרים וכשדים ובניגוד לזאת בא הציווי על הקרבת הקורבנות לה' כדי שהכול ידעו: וכל המחלות לא יתרפאו על ידי העבודה הזרה, אלא רק על ידי האמונה בה' והקרבת הקורבנות אליו בלבד- בזמן המשכן ומאוחר יותר במקדש.
הרמב"ן חולק על הרמב"ם ואומר כי נח בימיו הקריב קורבנות בזמן יציאתו מן התיבה ובאותה תקופה לא היו לא מצרי ולא כשדי וזה מצא חן בעיני ה'. שנאמר: "וירח ה' את ריח הניחוח" וכאשר הבל הקריב מבכורות צאנו נאמר: "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו" וגם נאמר: "את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוח.." כדי שלא יהיה בהם תועלת ורצון רק שלילה מדעת השוטים שמקריבים לעבודה זרה, ואצל בלעם: הוא אמר:" את שבעת המזבחות ערכתי.." וזאת עשה מהטעם להתקרב אל ה' כדי שיחול עליו הדיבור. ויותר מזה מן הראוי להסביר: כי מעשה בני אדם היוצאים לפועל נובעים כתוצאה של מחשבה ודיבור.
לכן כאשר אדם מגיע למעשה- לעשיית חטא, עליו להביא קורבן לה' ולסמוך ידיו על הקורבן וזאת כנגד המעשה הרע שעשה ועליו להתוודות כנגד הדיבור, ועליו לשרוף ולהקטיר את הקרב והכליות שהם מסמלים את כלי המחשבה והכרעיים- הם כנגד ידיו ורגליו שמבצעים את המעשה, ויזרוק את הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו. וזאת שיחשוב שבעבור חטאיו היה ראוי שיישפך דמו ויישרף גופו, וכמה חסדים ה' נוהג עם החוטא שלוקח ממנו תמורה וכופר הקרבן שישמש נפש תחת נפש- וזה ממש חסדי ה'. ואחרי שיראה בהקרבת הקורבן את כל התהליך הארוך בבהמה, יגיע לידי מסקנה שעליו להתרחק מחטאים.
ובספר "משך חכמה" לגאון רבי מאיר שמחה מדוינסק זצ"ל בתחילת פרשת ויקרא: אמר על דברי הרמב"ם והרמב"ן - אלו ואלו דברי אלוקים חיים.
לכן קורבנות במה - כדוגמת הקורבן שנח הקריב לה' – תפקידם להרחיק את הלבבות מעבודה זרה ולכן נאמר במסכת זבחים [קי"ג] לא קיים ריח ניחוח בקורבנות מסוג זה.
לעומת זאת קורבנות שהיו מקריבים בבית המקדש- תפקידם לקרב העולמות ולחבר את הדודים- כלומר לגרום להשראת השכינה ולקרב את ישראל לאביהם שבשמים. ולכן נאמר בתהלים: "כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה.." ובהמשך נאמר: "היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים אז תחפוץ זבחי צדק עולה כליל אז יעלו על מזבחך פרים" כלומר קורבנות במה עליהם נאמר: "לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה"- כי אין בהם ריח ניחוח אבל קורבנות שבזמן בית המקדש- בהם ה' חפץ כי יש בהם ריח ניחוח.
מכאן ניתן ללמוד את ההבדל בין תפילה במניין- בבית הכנסת לבין תפילת יחיד בביתו. היום שבית המקדש עדיין עומד בשיממונו אומרים חז"ל: "ונשלמה פרים שפתינו"- הכוונה שהתפילה באה במקום הקורבנות. במקום הקרבת קורבנות, אנו מתפללים לה', לכן תפילה של יחיד בביתו- משולה להקרבת קורבנות במה שאין בה ריח ניחוח לה' . אך תפילה בציבור בבית הכנסת משולה להקרבת קורבנות במקדש עם ריח ניחוח לה' .
לאור האמור לעיל,
תכלית הקורבנות היא : לכפר על החטאים שאדם עשה בעבר ולקרבו לבורא עולם. אך בימינו באין מקדש, אנו שמים את הדגש על התפילות והן מועילות יותר – כאשר נאמרות בציבור בבית הכנסת בדומה להקרבת הקורבנות בזמן בית המקדש שהיה להם ריח ניחוח לה'.
יהי רצון שנזכה במהרה לבניין בית המקדש השלישי. ושם נקריב קורבנות כבימים ימימה.
קורבנות
שיר מאת: אהובה קליין ©
למשה קרא אלוקים
כדרך קריאת מלאכים
בדבר קורבנות לכפרה
אמת וכוונה טהורה.
איש, איש כיכולתו
מצווה להקריב קורבנו
מתוך הכרה בחטאו
חיש ישוב לבוראו.
פיו וליבו שווים
חוסה בחסדי אלוקים
קורבן ריח ניחוח
למלך רחמן וסולח.
באין מקדש היום
תתקבל תפילה במרום
תיישר הרים ומהמורות
בכוחה לחולל נפלאות.
הערה: השיר בהשראת פרשת ויקרא-[ חומש ויקרא]
פרשת ויקרא- מה הקשר בין העקדה לעניין הקורבנות ?
/ מאת: אהובה קליין.
הפרשה פותחת בפסוק:
"ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קורבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם:" [ויקרא א, א-ג]
השאלות הן:
א] מדוע התורה פותחת במילים: "אדם כי יקריב" ולא במילים: נפש כי תקריב"?
ב] מהו קורבן עולה ומדוע הוזכר בתחילת הפרשה ?
ג] מה הקשר בין העקדה להקרבת קורבנות לה'?
התשובות:
"אדם כי יקריב"
רבי אברהם יהושע [בעל אוהב ישראל] אומר: כי הדגש כאן הוא: על –"האדם כי יקריב"- מפני שכאשר אדם מוכן להקריב קורבן למען ה' יתברך בכל מאודו ומעצמו זה נחשב ל:"קורבן לה" ומחשיבים לו כאילו הקריב בכל יום את חלבו ודמו לכבודו של הקב"ה, אך המקריב רק: "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן"- כלומר מי שמסתפק במתן תרומה כספית בלבד ואינו מתכוון למסור את נפשו לכבוד אלוקים עליו נאמר: "תקריבו את קורבנכם" זהו קורבן שלכם ואינו משתווה בערכו ואינו נחשב לקורבן לה'.
רעיון דומה אומר הספורנו: כל קורבן שהאדם מקריב מתוך הכנעה ולב שבור- הוא הקורבן האמיתי, אך אם הקורבן לא נעשה בהכנעה אין הקב"ה חפץ בקורבנו .
רש"י מוצא בהזכרת ה"אדם" רמז לאדם הראשון - מה האדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכול היה שייך לו ,אף אתם, עם ישראל תזהרו לא להקריב מן הגזל.
הרמב"ן אומר: כי כאשר האדם יראה שזורקים את דם הבהמה ושורפים את אבריה, יתאר לעצמו כי בהתאם לדין -ראוי היה שהוא בעצמו יֵעשה לו כך מסיבת החטאים שחטא. אך הקב"ה עושה עמו חסד שלוקח תחתיו את קורבן הבהמה ככפרה – לכן הושם הדגש על האדם. כי למעשה הקורבן היה צריך להילקח מן האדם בעצמו והבהמה באה במקומו ומכפרת על חטאיו.
האלשיך מפרש: אם יש יחיד שהוא מקורב יותר אל אלוקים הרי זה :"מכם" מתוככם מתוך כל כלל ישראל. ועל ידי זכויותיהם של עם ישראל - המנהיג שלהם מתעלה ומתקרב לה' עד שהוא בכבודו ובעצמו בבחינת: "אדם כי יקריב"
קורבן עולה.
חז"ל שואלים, מדוע הפרשה פותחת דווקא בקורבן עולה לפני הקורבנות האחרים?
רבינו בחיי אומר: כי חז"ל אומרים בויקרא רבה[ ז, ג] תפקיד קורבן העולה הוא:
לכפר על הרהורי הלב- מחשבות שהן רעות ופסולות אצל האדם. והיות ובחיי האדם המחשבות מופיעות טרם העשייה, לכן התורה קבעה את עניין קורבן עולה בראש שאר הקורבנות.
הכלי יקר מפרט את טעם הבאת קורבן עולה: העולה באה -מזכר והחטאת -מנקבה, ושלמים בין זכר ובין נקבה, היות ועולה באה על הרהורים שליליים, כפי שנאמר:". .והשכים בבוקר והעלה עולות מספר כולם- כי אמר איוב אולי חטאו בניי וברכו אלוקים בלבבם ככה יעשה איוב כל הימים"[איוב, א, ה]
קורבן חטאת : בא לכפר על חטא המעשה יוצא, אפוא, שאדם המהרהר על עבירה ולא עשה זאת בפועל- הוא נחשב לגיבור הכובש את יצרו. ולכן יקריב את הקורבן מזכר. אבל אדם החוטא בפועל - כוחו חלש כשל נקבה היות ולא היה בכוחו לכבוש את ייצרו- לכן קורבנו יבוא מהנקבה.
המשותף לחטאת ולעולה- שקורבנות אלה באים על חטא שמקורו מן הלב, כפי שכתוב:" ..לב הותל הטהו.."[ישעיהו מ"ד, כ] כלומר הלב הטעה את האדם לעבור על החטא.
ולכן הרשעים הנשלטים על ידי ליבם [מקום הלב בצד שמאלו של האדם] שחיטת קורבנם בצפון , לעומת זאת קורבן שלמים אשר אינו עבור עוון, השחיטה שלהם יכולה להתבצע בכל מקום בעזרה. וגם אין חילוק בין אם הקורבן זכר, או הקורבן נקבה.
קורבן עולה: בא על חטא ההרהור השלילי של האדם, כשהוא מצליח לבלום זאת באמצעות-השכל –הוא משליט את השכל על הרגש ולכן יביא קורבן זכר והקורבן עולֶה גבוה -כנגד רוח האדם העולה גם כלפי מעלה וכך גם הקורבן עולֶה על המוקד- היות ושאיפת האש להתרומם כלפי מעלה.
הקשר בין העקדה לקורבן.
ר' יהודה נחשוני- אומר: כי אברהם אבינו עמד בניסיון גדול כאשר היה מוכן להקריב את בנו- יצחק, אך הקב"ה עצר אותו וזימן לו אייל להקריב תחת בנו. על עמידתו של אברהם בניסיון זה -הייתה כלפיו הערכה משמים וגם ניתנה בזכות זאת ברכה לכל זרעו לעתיד לבוא, כפי שנאמר: "ויקרא מלאך ה' אל אברהם שנית מן השמים: ויאמר כי נשבעתי נאום ה' כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך: כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וירש זרעך את שער אויביו והתברכו בזרעך כל גויי הארץ עקב אשר שמעת בקולי"[בראשית כ"ב, ט"ו -י"ט]
לפי המסורת –- מקום העקדה הוא מקום המקדש- המצוין במקרא בשם: הר המוריה. ולכן המשך הקרבת הקורבנות במקדש ממחיש את זכר עקדת יצחק. כפי שאברהם אבינו העלה את הקורבן כתמורה לאדם בציווי האלוקי.
אותם מפרשים האומרים כי מטרת הקורבן היא- "נפש תחת נפש" מביעים רעיון עמוק מאד. רעיון זה מזכיר ומדגיש כאחד -את ניסיון העקדה ומסירות הנפש של אברהם- ראש האומה, שסלל את עניין ההקרבה למען היהדות ולשרשרת הדורות בהמשך.
רעיון העקדה מופיע בויקרא רבה ג': "בשעה שהיו ישראל מקריבים תמיד על גבי המזבח וקורין את המקרא: "צפונה לפני ה' " זוכר הקב"ה עקדת יצחק", כמו כן רמז על רעיון זה גם רבינו בחיי: "רמז זה קשור בפעולה ההקרבה הראשונה, שהוחלפה בבעל- חיים ונשארה לדורות סמל לקדושת בית ישראל"
לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק כי עניין הקורבנות- תכליתו לקרב את האדם לבורא עולם וקורבן הניתן מתוך כוונה טהורה- מתוך ליבו של האדם- הוא הרצוי בעיני ה'.
רעיון הקורבן מבטא את הקשר לעקדת יצחק- אברהם אבינו מוכן להעלות את בנו לעולה לה' , מתוך מסירות נפש ועמידה בניסיון ובכך הוא תרם ברכה לכל הדורות.
מי ייתן ונזכה במהרה לגאולה שלמה ונחזה במו עיננו בהקמת בית המקדש השלישי והקרבת הקורבנות כמו בימים ימימה. אמן ואמן.
קורבן עולה/ שיר מאת: אהובה קליין ©
הוא חטא בהרהורים
רעים- כפירות באושים
חפץ לניקיון כפיים
נעזר בחסדי שמים.
בחיל ורעדה ינוע
בצל ענני רקיע
אוחז באיל קטן
עתה נועד לקורבן.
מרכין ראשו מבושה
בקול ענות חלושה
יביע רגשי חרטה
יקיים ציווי נאמנה.
נזכר באבי האומה
המשמש לדורות דוגמא
בנו עקד על המזבח
וברכות לעמו הרוויח.
הערה:השיר בהשראת פרשת ויקרא[חומש ויקרא]
